החלטה בתיק רע"פ 8049/13

1.             בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' טל והשופטים א' מקובר ו-ז' בוסתן) ב-עפ"ג 4102-06-13 מיום 13.10.2013, אשר דחה את ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת נ' בכור), ב-ת"פ 4622-12-12 מיום 6.5.2013.הבקשה שלפניי נסובה סביב רצונו של המבקש להשתלב במסגרת של טיפול בגמילה מסמים.

רקע והליכים

2.             המבקש הורשע ביום 11.2.2013, לאחר הודאתו, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שלוש עבירות של הסגת גבול פלילית (סעיפים 447(א) ו-29(א) לחוק העונשין); ארבע עבירות של התפרצות בצוותא למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה (סעיפים 406(ב) ו-29(א) לחוק העונשין); חמש עבירות של גניבה (שלוש עבירות על פי סעיפים 384 ו-29 לחוק העונשין, ושתי עבירות על פי סעיף 384 לחוק העונשין); וקבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין). כתב האישום המתוקן כולל שמונה אישומים. בתמצית, המבקש יחד עם שניים נוספים, קשרו קשר להתפרץ לבתי מגורים בעיר רעננה. בחלק מן המקרים ניסיונם כשל נוכח העובדה שהופעלה אזעקה, ובחלק מן המקרים ניסיונם צלח והם גנבו בין היתר כסף מזומן, מחשבים ניידים, שעונים, ועוד.

3.             ביום 6.5.2013, נגזר דינו של המבקש. בתחילת גזר הדין, התייחס בית משפט השלום לתסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו, ממנו עולה כי הוא בן 21, נשוי, בעל נטייה לאימפולסיביות וקשיים לרסן את דחפיו. עם זאת, צוין כי נראה שהוא בתחילת "תהליך התבוננות פנימית, הסקת מסקנות ושינוי מסוים בדפוסי חשיבתו". עוד צוין כי לחובתו שלוש הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש, נהיגה ואלימות. לבסוף, צוין בגזר הדין כי המלצת שירות המבחן הייתה על ענישה עם מאפיינים טיפוליים, וכי "תחילה יעבור גמילה פיזית מסמים באשפוזית ובהתאם להתרשמות הצוות במקום - ימשיך בקהילה טיפולית... לצורך כך מומלץ לדחות את הדיון לתקופת ניסיון של ארבעה חודשים במהלכם ישהה במסגרת סגורה של טיפול בגמילה". לאחר מכן, פנה בית משפט השלום לקבוע את מתחם הענישה ההולם. נוכח חומרת העבירות בהן הורשע, נסיבות ביצוע העבירות (גניבת רכוש רב ובעל ערך, תפקידו המרכזי של המבקש, העבירות בוצעו לאחר תכנון קפדני) ומדיניות הענישה הנהוגה, קבע בית המשפט את מתחם הענישה בין 12 ל-36 חודשי מאסר בגין כל אחר ממעשי ההתפרצות. עם זאת, לפנים משורת הדין קבע בית המשפט כי העונש ייגזר על פי המתחם הנ"ל לכל האישומים יחדיו. לאחר מכן קבע בית המשפט את עונשו של המבקש בתוך מתחם הענישה. כנסיבות לחומרה, ציין את התרשמות שירות המבחן כי המבקש "גיבש דפוסי אישיות אנטי סוציאליים... מתקשה להכיר בתכנון העבירה ובהתנהגותו המניפולטיבית", את עברו הפלילי, ואת העובדה שביצע את העבירות על אף שעמד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. כנסיבות לקולה, ציין את נסיבותיו האישיות של המבקש, את הודאתו והעובדה כי לקח אחריות על מעשיו, וכן את גילו הצעיר.

4.             עוד יצוין כי בית המשפט בחר שלא לחרוג ממתחם הענישה לקולה מכוח שיקולי שיקום, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע; עברו הפלילי והמאסר על תנאי בר ההפעלה שהיה תלוי ועומד נגדו; והעובדה כי "עד כה לא פעל הנאשם [המבקש - ס' ג''] על מנת להשתלב בהליך טיפולי - הרי שמדובר במס שפתיים בלבד".

5.             על בסיס כל אלה, גזר בית המשפט על המבקש 40 חודשי מאסר (36 חודשים בפועל, והפעלת מאסר על תנאי במצטבר מ-ת"פ (שלום-כפ"ס) 46926-05-11); 12 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 5,000 ש"ח; ופיצוי בסך 2,000 ש"ח לכל אחד מבעלי הבתים אליהם התפרץ.

6.             המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. בין היתר, טען כי בית משפט השלום שגה כשלא הפנה אותו, בהתאם להמלצת שירות המבחן, להליך גמילה מסמים מבלי שניתנה לו אפשרות להוכיח את סיכויו להשתקם. עוד טען, כי על יתר שותפיו נגזרו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בציינו כי נוכח חומרת העבירות מחד גיסא, ונסיבותיו האישיות מאידך גיסא, העונש שנגזר עליו אינו סוטה מרף הענישה ההולם.

הבקשה ותגובת המשיבה

7.             המבקש מציין שתי סוגיות שחורגות מעניינו הפרטני ומצדיקות את קבלת הבקשה.

8.             הסוגיה הראשונה, עניינה בתנאים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (20.3.2011) (להלן: עניין סויסה) לשליחתו של נאשם לחלופת מעצר של טיפול בגמילה. לטענתו, בעניין סויסה, נקבעו החריגים לכלל - דהיינו, מתי טיפול בגמילה יתבצע לא במסגרת ריצוי או גזירת העונש אלא לפני כן. עם זאת, לשיטתו של המבקש, שאלת תנאי תחולת הכלל - מתי יישלח נאשם לטיפול בגמילה בעת גזירת הדין (לעומת תנאי תחולת החריג, שנקבעו בעניין סויסה) לא זכתה לתשובה סדורה בפסיקה.

9.             הסוגיה השנייה, עניינה התנאים לתחולת סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין שעניינו באפשרות שלא לסטות ממתחם הענישה לקולה על אף התקיימותם של שיקולי שיקום, נוכח חומרת העבירה ומידת אשמתו של נאשם. לטענתו, ישנה חשיבות בפרשנותו של סעיף זה, בדגש על משמעותו בעבירות רכוש.

10.          בנוסף, העלה המבקש טענות פרטניות בנוגע לחומרת העונש שנגזר עליו. לטענתו, העונש חורג ממדיניות הענישה המקובלת, חמור מעונשם של שותפיו, ולא ביטא משקל מספק לנסיבותיו האישיות. נוכח האמור לעיל, לשיטתו, יש לבטל את גזר הדין, ולהורות על שילובו בהליך גמילה, ורק לאחר מכן לגזור את עונשו.

11.          המשיבה, מנגד, טוענת כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, הבקשה אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. לטענתה, המבקש מרצה כעת את עונש המאסר, ולפיכך - בקשתו כי גזר הדין יבוטל הינה תיאורטית. לגישתה, רצונו של המבקש להשתקם "צריך לבוא לידי ביטוי בהשתתפות בתכניות טיפול ושיקום במסגרת שירות בתי הסוהר, יחד עם עתירה לשחרור מוקדם לאחר ריצוי שני-שליש מתקופת מאסרו". עוד טוענת המשיבה כי למעשה מדובר בבקשה שעניינה חומרת העונש שנגזר על המבקש, אשר לטענתה אינה מצדיקה מלבד במקרים קיצוניים מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

12.          לעניין הסוגיה הראשונהשמעלה המבקש, טוענת המשיבה כי התנאים בנוגע לשילוב בגמילה מסמים בשלב גזירת הדין וריצוי העונש מוסדרים בסעיפים 82 ו-83 לחוק העונשין. לטענת המשיבה, "ספק אם יש מקום לקבוע כללים או קריטריונים נוקשים באשר לאופן הפעלתה [של הסמכות מכוח סעיפים אלה - ס' ג''] על ידי בתי המשפט בכל מקרה אינדיבידואלי". לעניין הסוגיה השנייה, טוענת המשיבה כי אף שמדובר באחד מתנאיו של תיקון 113 לחוק העונשין, אשר טרם נדון בפסיקת בית משפט זה, מקרהו של המבקש אינו מצדיק דיון מעמיק בסעיף. זאת, נוכח קביעותיו המפורטות של בית משפט השלום בנוגע למבקש ולאי עמידתו בתנאי מקדמי לתחולת של סעיף זה - "סיכוי של ממש לשיקום".

דיון והכרעה

13.          אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור ניתנת כאשר המקרה מעוררסוגיה עקרונית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או נוכח שיקולי צדק ייחודיים(ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

14.          המבקש כאמור מעלה שתי סוגיות עקרוניות שלטענתו חורגות מעניינו הפרטני.

15.          לעניין הסוגיה הראשונה, ראשית, אין לקבל את טענת המשיבה כי מדובר בעניין תיאורטי משום שהמבקש כבר מרצה את עונש המאסר שנגזר עליו. הסוגיה לא הפכה לתיאורטית עקב השתהותו של המבקש, אלא הימשכות ההליכים בעניינו. לפיכך, איני רואה סיבה לדחות טענה זו על הסף מטעם זה. עוד יצוין כי נקבע בעבר שאין לדחות על הסף סוגיות שהפכו עם הזמן לתיאורטיות אם משמעות דחייתן היא מתן חסינות בפני ביקורת שיפוטית (ראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 250-249 (1999)). עם זאת, לגופם של דברים, המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור, כפי שיפורט להלן.

16.          עניין סויסהעוסק, כפי שהסביר המבקש, בחריגים שבהתקיימותם יש לאפשר טיפול גמילה בשלב המעצר. יש לציין כי סוגיה זו העסיקה ומעסיקה את הערכאות השיפוטית, וביניהן גם את בית משפט זה כבר שנים רבות (וראו את האסמכתאות בפסקאות 9-7 בעניין סויסה). בית משפט זה חזר וקבע לעניין זה כי "מבחינה עקרונית, עם כל ההבנה והרצון לסייע למכורים לסם, שלב המעצר אינו הולם טיפול בגמילה, פרט למקרים יוצאי-דופן" (בש"פ 5813/91 בו-חמו נ' מדינת ישראל (5.3.1992). במילים אחרות, הכלל הוא כי אין להעניק טיפול גמילה לעצור, אלא בהתקיימותם של החריגים שפורטו בעניין סויסה. טענתו של המבקש אינה עוסקת בתנאים ליישומו של הכלל במהלך תקופת המעצר, אלא, בתנאים להפעלתו במסגרת גזר הדין. המבקש טוען כי במסגרת גזירת עונשו, לא היה נכון לעשות שימוש במבחנים שעניינם החריג לכלל הנ"ל - אשר עוסקים כאמור לעיל בשלב המעצר. לטענתו, את האפשרות לשלוח מורשע לטיפול גמילה בשלב גזירת העונש יש לבחון בהתאם לסעיף 83 לחוק העונשין.